מילים לקרוא >תהיי חלשה

תהיי חלשה

דצמבר 2018

 

בבוקר היא סיפרה לי בקול של זומבי שהתינוקת שלה הקיאה בלילה ובכל פעם שסוף סוף נרדמה – אחרי כמה דקות שוב יבבה מתוך שינה וביקשה לינוק עוד, שרק ככה היא הצליחה לישון קצת. התינוקת. אמא שלה פחות, מהסוג שמי יודע אם היה בכלל.

באחת נזכרתי בלילות האלו, זכרון של הגוף. היא סיפרה בקול צרוד מתשישות ואצלי פעמה מתחת לעור העייפות הזו שכואבת בעצמות, מרככת שרירים ושורפת מאחורי העפעפיים. זו שנרשמה בי לפני שנים ונחרטה בי בלי שידעתי.

היא דיברה ואני יכולתי ממש להרגיש את הסמירטוט הקיומי הזה שמגיע אחרי עוד לילה כזה, ואז עוד אחד, ואז ילד אחר בבית חולה גם ויש עוד לילה כזה. נזכרתי בהתאספות הזו, שמתרגלים אליה, כדי להמשיך ולהיות אמא תקינה לתינוקות חולים ולפעוטות שרוצים הכל כרגיל ולילדים שגם להם יש משאלה של שגרה, וכל זה תוך כדי לקפל כביסה עם הלשון ולרחוץ כלים עם הזרת של הרגל ואלוהים יודע איך גם עובדים במה שהוא פרנסה בתוך כל המרק הזה.

כמה ימים כאלו העברתי? לא אדע לעולם. 

אני זוכרת ובאותה נשימה לא מבינה איך עשיתי את זה, בואכה לא מאמינה שעשיתי את זה.

שנים אני מרגישה ככה, שזה לא נתפס שזה מה שעשיתי, שגידלתי שלושה תינוקות, פעוטות, ילדים קטנים ובינוניים, וגם הכל ביחד. לא נתפס שעברתי את הימים האלו שמרכיבים שנים ארוכות, את ארוחתערבמקלחתללכתלישון בכל ערב עם שלושה קטנים. לא נתפס שקמתי כל לילה שוב ושוב במשך עשור לפחות, ששיחקתי על השטיח בחמש בבוקר והלבשתי וטיפלתי. נו, אתן יודעות בדיוק איך זה. כולן היו שם, או עדיין שם.

וכל היום מנקרת בי השאלה למה “אני לא מאמינה שעשיתי את זה”, אם אני יודעת שכן.

למה אני אומרת כבר שנים את המילים האלו? מה הן באמת אומרות?

 

רק בערב הבנתי.

כי זה היה קשה נורא, ולא יכולתי להרגיש את זה אז.

שני החלקים יש למשפט הזה. השני שוקל יותר.

זה היה קשה של תשישות, של קצה כוחות והתאדות הסבלנות, של מעט מדי שינה ויותר מדי עומס. לא קשה חריג, קשה רגיל.

עזבו בצד את זה שרציתי ככה להיות איתם ועבורם, שבחרתי בחירה של אהבה, שהתמסרתי אליהם מתוך משאלה עמוקה לתת להם בית אוהב ועוטף. עזבו גם את זה שהיו מליוני רגעים של תענוג והתמלאות. זה לא הענין כאן וזה מן קיום שבו כל הטעמים האלו איכשהו מתערבבים יחד בסיר.

הענין הוא שלא היתה לי אפשרות לעצור ולהרגיש עד כמה קשות השנים של אמהות לקטנים, כי במשך שנים רוב הזמן הייתי עסוקה בהישרדות תפקודית, ובתוך הארץ הזו אין מקום לעצירה, או להרגשה, שם שולט העקרון של ‘תהיי חזקה ותתגברי’. 

ברור שקיטרתי ושיתפתי, זה בשוליים. לא לזה אני מתכוונת. אלא לאפשרות לפשוט את בגדי הסופר-אמא ולדעת שקשה לי, להרגיש את זה באמת, עד הסוף, רק כי זה עוד צבע אפשרי של תחושה שיכולה לגור איתנו, ולדעת מבפנים שגם כשאניח את זה מול עיניים אחרות ומול אלו שלי, חשוף ורוטט, אוכל להמשיך להסתכל על עצמי באהבה, אוכל להגיד את זה ולהישאר אהובה ומיטיבה.

לעומק ולרוחב בתוך עמי האמהי אני חיה, ואני יודעת שאני לא היחידה.

ולכן זה מונח כאן עכשיו.