מילים לקרוא > לתת או לקחת?

לתת או לקחת?

שלוש מילים שמחזיקות חלק משמעותי כל כך מגישת ‘הורות כמעשה ניסים’. אני אוהבת את השאלה הזו ממש, היא מצפן כשהדרך אובדת לי, היא שעון מעורר כשאני נרדמת והיא יופי של דרך להסביר בפשטות מה זו אהבה מיטיבה.

איך אני עובדת פנימה בתוכי עם השאלה הזו?

1. עצירה

בשביל לשים לב אני צריכה לעצור. כשאני בתוך הטרפת של להספיק, למהר, לסיים משימות – אני לא יכולה להרגיש אותי. אז אני עוצרת. זה יכול להיות רגע שבו הלכתי להכניס כלים למדיח ואף אחד לא מדבר אלי, או בנסיעה, ולפעמים אני פשוט שותקת ושואלת פנימה.

2. שאלה

אני עוצרת ושואלת את עצמי: מה זה היה עכשיו (או קודם, או אתמול), מה קרה כאן בעצם? הדבר הזה שעשיתי (או אמרתי, או שאגתי) היה לתת או לקחת? מתחת למילים של מה שקרה, כשאני מקשיבה לכוונה שהיתה מונחת שם, רציתי לתת משהו לילדים שלי, או לקחת מהם?

 

סיבוך א’: כל אמירה ומעשה יכולים להיות זה או זה. ויכוח על “לכי למקלחת עכשיו” יכול להיות ‘לתת’ כי אני רואה שהיא ממש זקוקה לערב מקוצר אחרי היום הדחוס שהיה לה ואני רוצה להזכיר לה להקשיב לגוף שלה, ויכול להיות ‘לקחת’ כי אני מרגישה שהיום שום דבר לא הלך לי ויש לי אובר-דוז של תחושת חוסר אונים ובא לי שמשהו יקרה כבר, ויהיה בדיוק כמו שאני רוצה. כלומר, ‘לתת או לקחת’ מתייחס אל תדר פנימי שמתוכו אני פועלת, ולא אל המעשה עצמו.

 

סיבוך ב’: זו שאלה חמקמקה, כי לפעמים מה שנראה כמו נתינה, יכול להתגלות כהיפוך מוחלט. למשל, החיבוק וההתכרבלות שהצעתי עכשיו לילדון רך ונעים, זה כדי לעטוף ולתדלק אותו, או כי הרגשתי עצבות ותסכול ורציתי בעצמי חיבוק?

כלל אצבע קצר:
לתת זה כל מה שהבפנים של הילד/ה שלי צריך ממני עכשיו.
לקחת זה כל מה שהבפנים שלי צריך עכשיו.

3. אמת

כדי לענות אני חייבת להיות חשופה בפני, להיות כנה עם עצמי. חירטוט עצמוני לא לוקח כאן. אם הוא מועיל במשהו – הוא גלאי טוב לזהות שהייתי על תדר של ‘לקחת’ ואני מתבאסת על עצמי ולכן מנסה לייפות מציאות, אפילו שהכל מתנהל רק בתוך הראש שלי ואין שם אף אחת מלבדי.

4. תשובה

ככל שאני עושה את זה יותר, התשובה מגיעה מהר יותר. עם השנים אני כבר מזהה את הריח שלה עולה במדרגות.

 

אם התשובה היא: הפעם זה היה לקחת – אז אני יודעת ששוב פגשתי בור, שלי בתוכי. שוב גלשתי אל מעמקי שקע מוכר, כזה שכבר שקעתי בו טריליון פעמים. למשל, הבור של לקבל הוכחה שאני עושה טוב (ואז הילדים המקולחים והמפוג’מים הם ראיה חיננית להיותי אמא מתפקדת למשעי), או הבור של הקושי להיות חסרת אונים (ואז אני חייבת שיקרה כרגע מה שאני רוצה, והנה, אני גורמת לדברים לקרות בהצלחה ואני מלאת אונים), או הבור של הכמיהה להרגיש אהובה (והנה, הילדים האוהבים שלי הם מילוי לחריצים שנפערים בי). יש עוד מליון כאלו, לכולנו.

זה זמן חשוב להזכיר שאת מי שנפל לבור אין צורך להלקות, גם ככה קשה לו. וכדאי שאני אהיה נחמדה אלי, לפחות כמו אל אחרים. ככה שאם התשובה היא ‘הפעם זה היה לקחת’ המסקנה הרכה היא שאני זקוקה לאיזה דבר מה, ואולי כדאי לבדוק אם אפשר לקבל אותו מנפש אחרת, שאני לא אמא שלה.

 

אם התשובה היא: הפעם זה היה לתת – אז אני מזהה שבעצם שקט לי בפנים, וכשאני יוצאת מהטיול בתוך עצמי אני מופתעת לגלות עד כמה היה שקט גם לילדים שלי בדיוק באותם הרגעים. ואז אני יודעת שברגע הזה הצליח לי הענין העצום הזה של לאהוב אותם בדיוק כמו שהם צריכים.

ואם את מרגישה שאת צריכה עזרה בזה – אני מזמינה אותך להקשיב פנימה, ולדבר איתי על תהליך אישי להורים על פי הגישה.