ככל שאני עושה את זה יותר, התשובה מגיעה מהר יותר. עם השנים אני כבר מזהה את הריח שלה עולה במדרגות.

אם התשובה היא: הפעם זה היה לקחת – אז אני יודעת ששוב פגשתי בור, שלי בתוכי. שוב גלשתי אל מעמקי שקע מוכר, כזה שכבר שקעתי בו טריליון פעמים. למשל, הבור של לקבל הוכחה שאני עושה טוב (ואז הילדים המקולחים והמפוג'מים הם ראיה חיננית להיותי אמא מתפקדת למשעי), או הבור של הקושי להיות חסרת אונים (ואז אני חייבת שיקרה כרגע מה שאני רוצה, והנה, אני גורמת לדברים לקרות בהצלחה ואני מלאת אונים), או הבור של הכמיהה להרגיש אהובה (והנה, הילדים האוהבים שלי הם מילוי לחריצים שנפערים בי). יש עוד מליון כאלו, לכולנו.

זה זמן חשוב להזכיר שאת מי שנפל לבור אין צורך להלקות, גם ככה קשה לו. וכדאי שאני אהיה נחמדה אלי, לפחות כמו אל אחרים. ככה שאם התשובה היא 'הפעם זה היה לקחת' המסקנה הרכה היא שאני זקוקה לאיזה דבר מה, ואולי כדאי לבדוק אם אפשר לקבל אותו מנפש אחרת, שאני לא אמא שלה.

אם התשובה היא: הפעם זה היה לתת – אז אני מזהה שבעצם שקט לי בפנים, וכשאני יוצאת מהטיול בתוך עצמי אני מופתעת לגלות עד כמה היה שקט גם לילדים שלי בדיוק באותם הרגעים. ואז אני יודעת שברגע הזה הצליח לי הענין העצום הזה של לאהוב אותם בדיוק כמו שהם צריכים.