מילים לקרוא > להיות אמא לנער טרנסג'נדר

להיות אמא לנער טרנסג'נדר - התבוננות אישית לגמרי

נובמבר 2019

 

השבוע היה יום הזכרון הטרנסג’נדרי, שסגר את שבוע המודעות הטרנסג’נדרי, שנמשך שבועיים. כבר יומיים שאני רוצה להגיד על זה משהו, אבל לא היתה לי דקה פנויה לכתוב את המשהו שלי. זה השאיר לי הרבה זמן לשאול את עצמי מה המשהו שלי, מהו הדבר שיש לי להגיד, הרי בטוח יש לי משהו להגיד על זה, אחרי שנתיים וחצי של אמהות לנער טרנס.

כבר יומיים שאני מושכת כתפיים בתשובה לשאלה הזו, כמו עונה לעצמי: וואלה, די כלום.

ובכן, מה שיש לי להגיד הוא שאין לי הרבה מה להגיד, שזה בעצם פשוט לגמרי.

מודעות של הסביבה לאפשרות הקיום הטרנסי היא סופר חשובה, לזכור שיש מי שמת מזה, כי טרנספוביה הורגת, זה סופר חשוב. אבל בתוך המשפחה הפרטית שלי, בחיי האחד שהוא אנחנו, ולא הכלל שהוא ציבור ואוכלוסיה וקבוצה – כל זה בעצם פשוט לגמרי.

הפשטות הזו היא לא הכחשה או בריחה, לא הדחקה או עצימת עין, זו תחושה פנימית בהירה והבנה עמוקה, שלקח לי שנתיים להגיע אליה.

אני אמא לשלושה, לכל אחד מהם יש זהות משל עצמו.

שלושתם מגלים אותה בעצמם, כי ככה עובדת גדילה. ואני מאחוריהם, לומדת בתנועה את מה שהם כבר יודעים, ולא דקה אחת קודם.

בסקרנות אני מתבוננת בהם, מקשיבה לסיפורים שלהם ולא פחות להוויה שלהם.

שלושה שתילים שתלנו והם מעבים גזע ומרחיבים ענפים. ואני, אני אדמה מזינה לצמוח ממנה. בתור שכזו אני יכולה לקוות לגשמים בעיתם ולשמש מיטיבה, ללטף במבט ולחכות.

אני משתדלת להיות נוכחת במידה הנכונה להם, ובשאר הזמן הם מי שהם בתוך החיים שלהם.
זה עד כדי כך פשוט.

וכך יש לי עץ טרי ופרחוני שאוהב ציפורניים מקושטות בצבעים זרחניים, סרטוני טיק טוק וכלבי צ’יוואוואה מאממים, ויש לי עץ צעיר ורחב עלווה שיוצר את המשמעות הפרטית שלו לגבריות טריה ויש לי עץ צעיר ועב גזע שיודע שהוא טרנס.

פשוט כמו זה. לא ענין גדול, נון אישו.

זו לא היתה נקודת ההתחלה שלי.

שניים הפריעו לי לגעת בפשטות הזו:

האחד, המאמץ להבין, הנסיון לתפוס את המשמעות של זהות טרנסית בעזרת המוח הבינארי שלי שהכיר רק שתי אפשרויות, והשני, המאמץ לחזות את העתיד, או במילים כנות יותר: הפחד מהעתיד.

בשם הראשון יגעתי את המחשבה שלי, איתגרתי את ההבנה, את השכל וההגיון. ניסיתי להכניס קוביות מרובעות לקופסא עגולה, כי רק כזו היתה לי. לא הצלחתי.

בשם השני רציתי וודאות. גם בזה לא היתה לי הצלחה מרובה.

שניהם גזלו ממני תועפות אנרגיה וסובבו אותי במעגלים.

ראיתי שאני לא מתקדמת ולא ידעתי איך לחדול, או מה לעשות אחרת. זה היה ההיפך המוחלט מהפשטות עליה אני מדברת. לא הצלחתי להבין עד הסוף מה זאת אומרת להיות טרנס, ולא ידעתי מה הולך להיות. זה היה קשה, מסובך, פלונטרי ובלתי פתיר והפך עם הזמן למעייף ומתסכל.

במציאות: התקשיתי מאוד להתחיל לקרוא לשחר בשם החדש שבחר לו, וקשה מזה היה להתחיל לדבר אליו ועליו בלשון זכר.

שניהם גזלו ממני תועפות אנרגיה וסובבו אותי במעגלים. ראיתי שאני לא מתקדמת ולא ידעתי איך לחדול, או מה לעשות אחרת. זה היה ההיפך המוחלט מהפשטות עליה אני מדברת. 

לא הצלחתי להבין עד הסוף מה זאת אומרת להיות טרנס, ולא ידעתי מה הולך להיות. זה היה קשה, מסובך, פלונטרי ובלתי פתיר והפך עם הזמן למעייף ומתסכל. במציאות: התקשיתי מאוד להתחיל לקרוא לשחר בשם החדש שבחר לו, וקשה מזה היה להתחיל לדבר אליו ועליו בלשון זכר.

שלושה פתחו לי פתח ועשו שינוי:

הראשון,

הדור הצעיר המושמץ, זה שנוטים להגיד שהוא שטחי, אלים ותזזיתי מקודמיו, זה שנוטים להגיד שהוא הולך ופוחת.

בהשתאות הסתכלתי איך כל אדם מתחת לגיל 18 שפוגש את האמת הזו של שחר – מתיישר אליה תוך עשירית השניה, בלי למצמץ, בלי להתבלבל, בלי שאלה.

שחר מניח את עצמו וכולם, אבל כ-ו-ל-ם, מקבלים אותו מיד בהבנה והערכה.

כיווצי גבות, בליעת מילים, עיניים מזוגגות – אצל כל מי שמעל גיל 18.

הבנתי שהם יודעים משהו שאני לא, שהם יכולים משהו שאני לא ושאני רוצה ללמוד מהם את זה בדיוק. הדבר הוא גמישות.

הם יכולים אפשרויות אינסופיות. תזזית מסכים, קשב מפוזר, עומס מידע והצפת גירויים מתורגמים לאפשרות המרגשת וחסרת התקדים לקבל אנשים מכל סוג. בקלילות הם רואים מעבר לקליפות שאנחנו נתקעים בהן ונותרים שם.

כשהבנתי את זה – עשיתי כמותם. ורק אז, קיבלתי אותו באמת, בכל נים בנפש שלי.

השני,

זה לקח זמן.

זמן נחוץ כאן. לעכל, לעבד, לטעות, לחפש. וגם לנוח מכל אלו, ואז להמשיך לעשות אותם שוב.

ושחר, מלאך נדיב ורחב לב שכמותו, ראה וחיכה בסבלנות אין קץ. ובחוכמה גם ידע בדיוק מתי הזמן להגיד לי שחלאס ושדי כבר להתמהמה. הקשבתי לו. הוא צדק.

הקשבתי גם לקצב של כל אחד מאיתנו. אנחנו חמש נפשות תחת אותו הגג ולכל אחת קצב פנימי שונה. האפשרות לקבל את זה היא החופש להיות, במובן העמוק והמשחרר ביותר שאני מכירה.

השלישי, והחשוב מכולם,

הענין כאן הוא זהות.

אני יכולה היום לאפשר לשחר לחיות בשקט ובשלווה את הזהות שלו, בלי לדעת מה יהיה ומה זה אומר.

כשהעתיד ידפוק בדלת אפתח לו. פיטרתי את השכל, הוא הפריע לי. השארתי את הלב. אני אוהבת את שחר עד עמקי נשמתי ומתפעלת ממנו באותה המידה. אני יכולה לתת לו את זה בלי ענין מיוחד, בלי קושי וללא דרמה מטלטלת, לאפשר באמת. זו הסכמה שמגיעה ממעמקי ליבי הפתוח, והיא פשוטה ונקיה.

הטריק להסכמה הזו עבד ככה: יכולתי להסכים בתוכי ובמלואי לזהות של שחר כשיכולתי להסכים בתוכי ובמלואי לזהות שלי. ולהיפך, כל עוד נאבקתי, הכחשתי, התחמקתי מהזהות הפנימית שלי, זו שיש בה אמת וידיעה ואפשר להעביר חיים שלמים סביב לה – לא יכולתי לאפשר אותה לילדי.

חיפשתי את שלי, מצאתי, זה עשה לי שקט אינסופי לתת אותה לשחר, וגם לכל נפש אהובה אחרת.

ועכשיו, קחו את כל מה שכתבתי, ותחליפו את המילה טרנס בכל מצב או הגדרה או אבחנה שנכונה לילדים בבית הפרטי שלכם. אולי תמצאו כאן חלון לפתוח פנימה.