מילים לקרוא > התבגרות
התבגרות
ספטמבר 2017
כבר עשרות שנים שאני אומרת שגיל ההתבגרות הוא גיל מבאס, "הגיל המגעיל" קראתי לו תמיד. כי הוא כמו בלנדר של בלבול וחיפוש, כי זה גיל של בצק לא אפוי. זה גיל שיש בו נחרצות דינמית ויש בו פינות חדות וחורים והוא כולו נסיעה על כביש מהיר רב מסלולים.
אם להיות כנה, אני חושבת שאני מדברת מלוכלך על העשור הזה פשוט כי אצלי הוא היה די מגעיל, אם להכליל ולהתעלם מרגעים יפים שהתחבאו בתודעתי.
ואז הילדים שלי הגיעו אל הגיל הזה.
בשנתיים הראשונות החזקתי את האימה וההכחשה, אחת בכל יד. עוד שנה העברתי בהתעלמות יחסית מהעובדה שזה כבר כאן, אצלי בבית ובלב.
זה לא משהו שראו מבחוץ, אלא רשרוש עמוק וחשאי במרתף הנעול. אבל הילדים שלי מסתכלים עלי מבפנים ואת המרתף שלי הם מכירים היטב, כי אני בית עבורם.

שני מתבגרים רשמית יש לי בבית, ושלישית שהיא שלישית והיא מקדימה את זמנה גם בתחום עזות המצח וחידוד האמת סביבה. ככה יוצא שעל בסיס יומיומי אני חושבת ומסתכלת ונחנקת (לפעמים רוצה גם לחנוק) מכל מה שהוא גיל העשרה המושמץ. כבר חצי שנה שאני בעיקר מחזיקה בזנבם, מתנופפת מאחוריהם, כששלושתם בתנועה, מחפשים לדעת עוד ולהיות נאמנים יותר למי שהוא עצמם.
שלושה שבועות מאז שבית ספר נוכח, ונדמה שמישהו חטף את הבן שלי והשאיר במקומו שיבוט מתנגד. לא מתחשק לו, הוא עושה מעט ממה שכדאי וצריך, בקושי הוא מגרד את עצמו לצאת מהבית בבוקר ובשאר הזמן.
אותו אחד שבשנה שעברה התפקע ממוטיבציה שנבעה מתוכו והתעודה שלו ליטפה את המאיות מקרוב הפך למרדן מתבגר קלאסי.
שאלתי פה ובררתי שם ולא התקדמתי לשום מקום, נמאס לו, הוא מסביר, משעמם לו, לא מתחשק לו יותר, נגמר ולו ודי. לא הבנתי כלום, ומיום ליום הבהלה שלי העלתה ווליום, כי היה לי ברור שמשהו קורה כאן. באחת השיחות אני אומרת לו שאין מה לעשות, את המערכת הוא לא יכול לשנות, אז שימצא את הדרך לחיות עם זה. הוא ישן על זה ולמחרת החזיר לי את השטות שלי בנימוס מנומק בווטסאפ של בוקר. "אני ממש מנסה לשנות את הגישה, אבל זה מרגיש בלתי אפשרי, אני חושב שנדרש נסיון לשנות את המציאות. לא יודע איך ולא יודע מה, אבל חושב ששווה לנסות".
אני כל כך אוהבת את הרגעים בהם ברור שהילדים שלי חכמים ממני, לא דהויי צבעים ומשפילי מבט כמוני, שהם זוכרים את מה שאני שכחתי. הוא צדק לגמרי, אז הקשבתי ובערב דיברנו על כל האפשרויות שיש, כי הרי יש מה לעשות תמיד. התוצאה של השיחה הזו: אני נזכרתי עד כמה אין לי אמון או צפיות מהמערכת הקונבנציונלית והרגשתי שוב את התסכול המתמשך מהבחירה שלנו בה, והוא הבין שכרגע הוא בכל זאת בוחר את הקיים, ואחר כך נראה.
זה לא באמת עזר. לשנינו.

אז עבר עוד שבוע. וברגע אחד, אחרי שכולם הלכו לישון ונשארנו רק שנינו בסלון, בקעה לנו שיחה ארוכה ועמוקה על דרך חיים ואפשרויות, על החופש להשתנות, על בחירה ועל שינוי פנימי, על רה-ארגון של סדרי עדיפויות רגשיים ועל מטרות מתחלפות.
רק אז הבנתי שהוא לא אנטי ולא מתמרד, שזו היתה הסתכלות צרה ומקובעת מצידי, אלא שהוא מנסה לומר לעצמו ולעולם בחוץ דבר חשוב ואני הקהל הראשון והמשמעותי ביותר שהוא יפגוש. כי בידי הזכות לאשר לו שהוא צודק, שהמצפן שלו מוליך אותו נכון.
הוא לא מנסה להוסיף לי עול כשיקראו לי מבית ספר לומר לי שהוא הפריע ולא הכין שיעורים אלא עושה בחירה נפלאה במה שהוא הנאה ומשחרר את הידוק החגורה של "מה שצריך", בחירה במה שממלא אותו ולא במה שמרוקן, במקום בו הוא נראה ולא בזה בו הוא שקוף. דיברנו ודיברנו ותוך כדי נבנתה לי ההבנה שהוא עושה את הדרך שלו להיות נאמן לעצמו, ועצמו מתבהר לו.
קמתי למחרת אמא אחרת לגמרי עבורו. הנחתי בצד הדרך את הפחדים שלי, ופיניתי מקום לאמון שלי בו, יכולתי לראות למרחוק איך הוא מצליח לממש את עצמו כמבוגר. הוא כל כך מוכשר וחכם ועמוק, ואני מאמינה בו מליונים.
קמתי למחרת כשאני מרגישה קרובה אליו פי אלף, כי פתחתי אפשרות לשמוע משהו אחר מלבד את החששות שלי ואת חוסר הנוחות שלי, ובזכות זה גיליתי את התהליך הפנימי שהוא עבר בתקופה האחרונה, את ההבנה העמוקה שיש לו לגבי עצמו ואת האומץ לשנות שינויים וללכת עם האמת שלו.
קמתי למחרת והבנתי בפעם הראשונה שאני ממש אוהבת את גיל ההתבגרות, שאני מצליחה לראות בו הזדמנות ולא איום, שחוסר הידיעה שיש בו פותח ולא סוגר, שהאפשרויות למדוד ולהתנסות בלהיות ככה או אחרת יכולות להיות גם משחק כייפי, ושהתנועה הזו מערפל אל בהירות ממש משמעותית. הסכמתי לא לדעת מה יהיה, לאהוב מצב בצק לא אפוי, להקשיב למה שיבוא, ולפגוש את מי שיגיח מתוכם. כמה שקט שזה עושה.