מילים לקרוא > קשה יש רק בלחם?

קשה יש רק בלחם?

“לא נורא, לא קרה כלום, זה כבר עובר, אין מה לבכות מזה, הנה, די, נגמר” אמר כנראה אלף פעם כל הורה לכל אחד מאיתנו כשהיינו ילדים, כשעלה בכי או רגש לא פוטוגני. כמה פעמים אמרנו בעצמנו? 

יש גם גירסא פחות סבלנית, שהייתה נפוצה לפני כמה עשורים: “מספיק כבר לבכות! נו, די כבר! מה, אתה תינוקת? תפסיק תיכף ומיד או שאני כבר אתן לך סיבה טובה לבכות”.

לרובינו לא אפשרו להיות בקושי, להיות באמת. להישאר בתוך קושי בלי להתאמץ לשנות אותו, ברוחב לב וללא שעון מתקתק.

אני מניחה בבטחון מסוים שגם לדור שלפנינו וגם לזה שלפניו, ולזה שלפניו. למעשה, ובהתחשב בעובדה שאני מכלילה הכללה חברתית-תרבותית, הנסיבות וההרגל הכתיבו אמירה ברורה: אי אפשר.

אי אפשר היה להרגיש שלא צריך לעשות עכשיו כלום ואפשר להיות ממש ביחד שם בתוך הבור השחור. אי אפשר היה להרגיש שיש מישהו (אבא, אמא, כי זה מגיל זעיר מאוד) ביחד איתי בתוך הבהלה/ כאב/ פחד/ עצב. האמירות והאמונות סביב נשאו (ועדיין, פעמים רבות) מסרים של להתגבר, לקום, לא להראות חולשה, להיות חזקים, להמשיך הלאה בכל הכוח, לשרוד כמטרה, כל אחד עם גרסתו למה שקיבל מהוריו ומההגרלה של החיים.

מה לימדו אותנו כשאמרו לנו את זה שוב ושוב, מאות פעמים, במשך השנים?

שני שיעורים חשובים:

האחד: אין מקום.

אין מקום לעצב, לפחד, לכאב, לתסכול. עדיף לבלוע, להחניק, להטמין, לכווץ. עדיף להתאפק ולהכחיד כי זו הדרך הנכונה.

השני: כשקשה נשארים לבד.

אחרי שלמדנו שאין מקום לקושי בתוך החיים, אם בכל זאת לא קל – אין אף אחד שבאמת יכול להיות איתנו שם בלי לשפוט וללחוץ עלינו להתחזק ולשמוח ולהתקדם הלאה.

רובינו עדיין עושים את זה בדיוק. מחניקים, מקפיאים, מכווצים רגשות לא קלים וכשקשה באמת – סוגרים את הפתחים כדי להישאר לבד. רובינו נוטים לבטל קשיים, לגמד ולדחוק אותם הצידה, שלא יסתירו את הנוף, רובינו לא יודעים איך להיות ביחד שם.

אנחנו מגיעים אל היותנו אנשים בוגרים כשאנחנו מיומנים למשעי בשני השיעורים אלו וכבר מושרשים בנו ההרגלים לכווץ מצב קושי ולהרגיש בדידות בתוכו, לפתור אותו בהצלחה ועדיף כמה שיותר מהר. 

ואז אנחנו הופכים להיות הורים, וההרגל המוכר הזה צורם כשמצד אחד חשוב לנו להיות הורים קשובים ומיטיבים ולתת מקום לרגשות של ילדינו ומצד שני, מה עם אלו שלנו?
כלומר, ברור לנו הרצון והצורך לתת מקום לקושי שלהם אבל לא לקושי שלנו. את הצרימה המבלבלת הזו מרגישים גם הילדים שלנו, פשוט כי הם מכירים אותנו עד למעמקי ונימי נפשנו.

הבלבול הזה מסתבך עוד יותר כשהרגש המכביד שאנחנו מרגישים עולה בנו מתוך הקשר עם הילדים שלנו, כשקשה לנו איתם, כשאנחנו מעדיפים שהמאבק וההתמרדות הילדית יעלמו, אתמול, אם אפשר.

אני מציעה שתי הצעות לרגעים האלו: האחת היא לעצור, והשניה היא ביחד.

כלומר: עצירה לעומת תנועה, וביחד ולא לבד.

ההצעה הזו מכוונת אל הילד שלנו שמרגיש עכשיו פחד או כעס או יאוש, אלינו כשאנחנו מרגישים תסכול או עצב או בהלה, כשהם קשורים אל הילדים וגם כשממש לא.

אני מציעה חיים בהם לפעמים זה ממש יופי להיות חלשים, כאובים, חסרי אונים, כי זו פשוט עוד אפשרות, ויש לה מקום בדיוק כמו לאפשרות להיות חזקים, שמחים ומלאי סיפוק. האפשרות הזו היא חלק מלב חי. וכשמרחיבים את המקום ואפשר להרגיש במלואם גם רגשות שלא מצטלמים יפה, נפתחת הדרך להכניס אל החדר הגדל הזה עוד אנשים, שלא להיות לבד ברגעים האלו.

לפעמים זו החלטה לא קלה לפתוח את הדלת הזו ולהזמין פנימה את כל אלו שהושארו מחוצה לה במשך שנים. לפעמים זו החלטה שצריך בה עזרה.

אם ההצעה הזו מנגנת בך התרגשות – אולי הגיע הרגע הנכון לך לשנות. אני מזמינה אותך לדבר איתי על תהליך ליווי אישי להורים על פי הגישה.