אנחנו מגיעים אל היותנו אנשים בוגרים כשאנחנו מיומנים למשעי בשני השיעורים אלו וכבר מושרשים בנו ההרגלים לכווץ מצב קושי ולהרגיש בדידות בתוכו, לפתור אותו בהצלחה ועדיף כמה שיותר מהר. 

ואז אנחנו הופכים להיות הורים, וההרגל המוכר הזה צורם כשמצד אחד חשוב לנו להיות הורים קשובים ומיטיבים ולתת מקום לרגשות של ילדינו ומצד שני, מה עם אלו שלנו?
כלומר, ברור לנו הרצון והצורך לתת מקום לקושי שלהם אבל לא לקושי שלנו. את הצרימה המבלבלת הזו מרגישים גם הילדים שלנו, פשוט כי הם מכירים אותנו עד למעמקי ונימי נפשנו.

הבלבול הזה מסתבך עוד יותר כשהרגש המכביד שאנחנו מרגישים עולה בנו מתוך הקשר עם הילדים שלנו, כשקשה לנו איתם, כשאנחנו מעדיפים שהמאבק וההתמרדות הילדית יעלמו, אתמול, אם אפשר.