יותר מ- 14 שנה שאני אמא. ואיך שלא מסובבים את זה, ב- 12 מתוכן רק אני קמתי בלילות. טריליון פעמים.

הוא לא מניק, הוא לא שומע את הבכי גם לו זה היה בא עם מגבר ורמקולים (מבחינתי ככה זה מגיע, הרי. ואני בדום מתוח כבר עם פעירת הפה של לקחת אויר לפני הפעיה של לפני הבכי), הוא לא מתעורר כשאני נועצת בו מרפק ומניפה ברך ממוקדת, כשהוא כבר מתעורר הוא הפוך כל כך שאפשר למות מזקנה (הרך הבוכה) ומזעם (אני) עד שהוא מתאפס על לקום אל בעל הבכי ולהבין מה זה רוצה ממנו. היו שנים ארוכות שהוא בכלל היה בעבודה בחצי מהזמן הרלבנטי, ואם הוא לא שם, אז הוא תיכף צריך לקום לעוד משמרת של 17 שעות במטבח, וכבר עדיף שישן. רק אני קמתי.

לפני שנתיים נמאס לי סופית, במסגרת הדברים שאישה יכולה להחליט אחרי האחרי-גיל-40. הודעתי לו שאני כבר לא קמה יותר בלילות, קפואה ומקללת, מעכשיו זה שלו לגמרי. הקטנה כבר גדולה, והיא בסך הכל צריכה שילוו אותה למיטה ויכסו אותה אחרי שעשתה פיפי באמצע הלילה, כשהיא מפחדת לחזור למיטה לבד בחושך.

ככה זה עובד לנו בשנתיים האחרונות (הוא בטח יגיד שזה ארבע, אבל כאן אני המחליטה). אז  הוא עדיין לא מתעורר לבד, אני עדיין ממרפקת, אבל יש נכונות ואני מצליחה לא לצאת מהשינה.

כולם מרוצים, יחסית.