מילים לקרוא > ציפיות זה רק לכריות

ציפיות זה רק לכריות

אפריל 2017

יותר מ- 14 שנה שאני אמא. ואיך שלא מסובבים את זה, ב- 12 מתוכן רק אני קמתי בלילות. טריליון פעמים.

הוא לא מניק, הוא לא שומע את הבכי גם לו זה היה בא עם מגבר ורמקולים (מבחינתי ככה זה מגיע, הרי. ואני בדום מתוח כבר עם פעירת הפה של לקחת אויר לפני הפעיה של לפני הבכי), הוא לא מתעורר כשאני נועצת בו מרפק ומניפה ברך ממוקדת, כשהוא כבר מתעורר הוא הפוך כל כך שאפשר למות מזקנה (הרך הבוכה) ומזעם (אני) עד שהוא מתאפס על לקום אל בעל הבכי ולהבין מה זה רוצה ממנו. היו שנים ארוכות שהוא בכלל היה בעבודה בחצי מהזמן הרלבנטי, ואם הוא לא שם, אז הוא תיכף צריך לקום לעוד משמרת של 17 שעות במטבח, וכבר עדיף שישן. רק אני קמתי.

לפני שנתיים נמאס לי סופית, במסגרת הדברים שאישה יכולה להחליט אחרי האחרי-גיל-40. הודעתי לו שאני כבר לא קמה יותר בלילות, קפואה ומקללת, מעכשיו זה שלו לגמרי. הקטנה כבר גדולה, והיא בסך הכל צריכה שילוו אותה למיטה ויכסו אותה אחרי שעשתה פיפי באמצע הלילה, כשהיא מפחדת לחזור למיטה לבד בחושך.

ככה זה עובד לנו בשנתיים האחרונות (הוא בטח יגיד שזה ארבע, אבל כאן אני המחליטה). אז  הוא עדיין לא מתעורר לבד, אני עדיין ממרפקת, אבל יש נכונות ואני מצליחה לא לצאת מהשינה.

כולם מרוצים, יחסית.

לפני יומיים הוא נסע לשבוע, ואני קיבלתי בחזרה את התפקיד המפוקפק הזה, ובחיי שזה כבר לא לגילי.

בלילה הראשון היא העירה אותי רבע שעה אחרי שנרדמתי. זו ההתעוררות הכי מבאסת בעולם. כיסיתי אותה ונשארתי ערה עוד 3 שעות. הסתובבנו מימין לשמאל עד סחרחורת, אני והתנשמת השכונתית. למחרת החלטתי שהצעירה הצועדת אל השירותים ואני צריכות לדבר על זה.

בערב לפני השינה ניסיתי להודיע לה שהשלב הזה מיותר בעצם. היא הקשיבה בתשומת לב, אבל הייתי עד כדי כך עמומה, שהיא בהתה בי עוד רגע ואמרה  לי: “אמא, אני לא מבינה, מה את אומרת לי?” שינסתי ניסוח ואמרתי לה שאני חושבת שכמו שהיא צועדת אל השירותים, היא יכולה לצעוד בחזרה, למשוך את השמיכה ולהמשיך לישון, חייכתי חיוך פרסומות וקיוויתי שהצלחתי למכור את הרעיון השאפתני שלי.

ובכן, לא.

הגבות שלה מיד התכווצו, והיא שטפה אותי במיטב המחאות. היא מפחדת בחושך, היא צריכה שיבואו איתה, השמיכה נופלת, היא לא יודעת למשוך אותה, אם היא מושכת אותה היא מתעוררת ולא יכולה להירדם יותר, היא בכלל לא יכולה להירדם אם לא מכסים אותה.

ואז עשיתי מעשה, בהבנה ובהחלטה של שבריר שניה. עשיתי “הורות כמעשה ניסים”, כי נאה מקיים.

במקום להתקפל עם הזנב בין הרגליים למלמל נסיגה ולוותר, במקום להתאמץ, לשכנע, להסביר, לעמוד נחושה על עקרונותיי, להזכר בסיבות שלי, להיות סמכותית, להציב גבול, לעשות ש.ג על הגבול, במקום להתווכח ולנסות להיות חזקה יותר ממנה – עשיתי אחרת לגמרי.

שחררתי בתוכי פנימה כל מאמץ ובחרתי בחירה פנימית, ביני לבין עצמי. בחרתי לקבל את מלוא הקושי שלה, לשמוע את הבקשה שלה שאהיה איתה, שאעזור לה, להאמין לגמרי למה שנשמע כמו שלל תירוצים ולהאמין בה ובידע הפנימי העמוק שיש לה לגבי עצמה. שחררתי לגמרי את המשאלה שלי שלא לקום בלילה. ככה פשוט.

כי אם קשה לה, אז אני איתה בתוך הקושי הזה.

בעצם, מה שעשיתי היה לא לרצות לשנות אותה, לא לרצות להעלים את הקושי שלה.

חייכתי אליה ואמרתי לה “בסדר גמור. אז לא. כשתרגישי שאת מוכנה לזה תגידי לי”.

היא היתה כל כך מופתעת מהטוויסט בעלילה, ושאלה רק “מה??” קטן אחד. למרות ששמעה היטב כל מילה. עניתי שוב, וחזרתי על זה, מאפשרת לה להעיר אותי בלילה כדי שאני אכסה אותה כי אחרת היא לא יכולה. וכשתרגיש יום אחד שהיא כן יכולה – שתודיע לי.

היא חייכה אלי, מהורהרת.

נשיקה וחיבוק ועוד אחת ועוד אחת, כי היא כל כך רכה הילדה הזו.

ולילה טוב.

בחצות שמעתי אותה קמה, עשתה פיפי, יצאה, צעדה אל המיטה, התכסתה בעצמה ונרדמה מיד.