מילים שלי
או: אודות
טוב שבאת, טוב לפגוש
אני אוהבת יותר כשזה עיניים מול עיניים, לב מול לב, אבל גם ככה טוב, עד שניפגש באמת.
אני מלווה אנשים בתהליכי שינוי, מתוך מי שהוא אני ונוצר בארבעים ושבע שנותי, ומתוך גישת ‘הורות כמעשה ניסים‘, אותה יצר שי אור, והיא דרך הסתכלות מהפכנית על קשיים ועל התנועה מתוכם.
זה קורה בשתי דרכים:
בטיפול אישי – בתהליך של עבודה פנימית, היוצא מתוך הקושי, נוגע במעמקי מי התהום של הנפש וגם במים הרדודים של היומיום, ויוצר תנועה חדשה. עוד על התהליך הטיפולי אפשר לקרוא כאן.
בקבוצה – בה אני מלמדת אמהות נקודת מבט מרגשת על היחסים בין הורים לילדים. מועדי פתיחת קבוצה חדשה משתנים, אם תרצי שאעדכן אותך בפרטים כשיהיו תאריכים חדשים – כתבי אלי כאן, או בטופס שבתחתית הדף.
ביחד, בצעידה רכה, אנחנו מגיעים אל משאלה עמוקה שמבקשת להתמלא.
אני גם:
אמא ובת זוג.
גרה בחיפה ואוהבת אותה, כי בלי הכחול של הים והירוק של ההר אין לי אוויר.
כותבת בלוג אישי שנקרא “בית גידול“, שהוא מחשבות על האמהות שלי, ומחשבות בכלל. לטייל בו זו דרך ממש טובה להכיר אותי.
מלווה ומסייעת לאמהות ואבות למצוא את דרכם משנת 2007, בעבר בעזרת יעוץ הנקה והדרכת הורים.
לומדת פסיכותרפיה גופנית נפשית, מבוססת מיינדפולנס.
מגדלת צילום בתור חיית מחמד, משם מגיעות כל התמונות באתר.
(חוץ מאלו בהן אני מצולמת, הקרדיט עליהן מגיע לענבל נירוונה ביקל)
עוד מילים:
אני מרחיבת אהבות.
יותר מכל, זה ה-דבר שקורה שם בחדר הנעים בו אני יושבת ומקשיבה ושואלת ואומרת. הנשים (או הגברים, כמובן) שמגיעות אלי מטפסות את המדרגות כשהלך להן לאיבוד עצמן הנינוח הרגוע הנמצא, כשצפוף וחנוק שם בפנים, וככה קשה לאהוב. ביחד אנחנו מתיישבות בתוך הדחוס הזה, ביחד אנחנו לא הולכות לשום מקום, וככה באורח פלא שהוא לא מקרי, הלב יכול לחזור לגודל שלו ולהתרחב עוד ויותר.
אני נושבת בערפילים.
אלו שמסתירים את הנוף ואת האופק, שאי אפשר לראות דרכם, שמסנוורים ומסמאים עיניים מתאמצות. אנחנו מדברות ומרגישות ודומעות ומולי אני רואה באישונים הכחולים והחומים והירוקים את הרגעים האלו כשהערפל מתפזר לצדדים בבת אחת, ובמקומו בוהק ניצוץ של התבהרות וידיעת הדרך.
אני פותחת חלונות.
כדי שאפשר יהיה להסתכל החוצה, כדי שאפשר יהיה להכניס פנימה. כדי שיכנס אויר טרי ורענן, כדי שאפשר יהיה לנשום עמוק.
אני מסדרת ארונות.
כי קשה לבחור את הלבוש הפנימי כשכל מה שרואים הוא בליל צבעוני חסר קצוות. אני מקשיבה, מקשיבה היטב, לעומק ולרוחב, ולאט לאט אנחנו מניחות כל דבר במקומו, והוא מקבל גודל וצורה, וגם צבע ברור. בהירות זה כלי שימושי ממש.
אני מחברת יחסים.
אלו שהיו, אלו שמתרחשים, אלו שנפרמו ואלו שמדגדגים. יחסים החוצה ויחסים פנימה. אנחנו טוות רשת חדשה, מתקנות קרעים בקודמת. אנחנו מחזקות ומייצבות ומחברות.
אני בונה בית.
כי כשהוא איננו – החסר מוצא לו דרכים יצירתיות להזכיר את העדרו. כי הוא הדבר הכי חשוב וקשה מאוד בלעדיו. אנחנו בוראות ביחד בית פנימי שאפשר להיות בו בלי מאמץ, שאפשר תמיד לחזור אליו, שאפשר לצאת ממנו בוטחת ויודעת אל העולם שמחוצה לו.
את המילים של מי שכבר היתה אפשר לקרוא כאן
