מילים שלי
אני ענת, משמח אותי שהגעת לכאן.
אני מטפלת רגשית ומלווה אנשים בתהליכי שינוי.
זה קורה מתוך מי שהיא אני, ונוצר בחמישים שנותי, ומתוך גישת 'הורות כמעשה ניסים' אותה יצר שי אור, והיא צורת הסתכלות מהפכנית על קשיים ועל התנועה החוצה מתוכם.
אני גם מלמדת, מנחה ומרכזת קבוצה בתכנית דו-שנתית מעמיקה להכשרת מטפלים בגישת הורות כמעשה ניסים.
לפני עשור הבנתי שמתחת לכל מה שמגדיר אותי נמצאת אמת ברורה: העיניים שלי מרגישות והלב שלי שומע אהבה שהתפזרה.
הבנתי שמאז ומעולם כל מה שאני עושה, כל מה שחשוב לי ואני רואה מרגישה ונושמת, כל מה שמסקרן אותי ונוגע בי הוא להשיב אהבה למקומה, לעצמנו ולמי שחשוב לנו. כשמקלפים את כל הקליפות, שם בעומק מתחת לכל – מונחת האפשרות לאהוב יותר, וכשלמדתי לטפל סוף סוף גיליתי איך אפשר לעשות את זה.
זו מהותי, זה מסע חיי, זו עבודתי.
ולכן מה שאני עושה זו עבודה פנימית, בשיחה, שיש בה נגיעה במשאלות העמוקות מכל והיא מלטפת ברכות את הכאב ואת היופי, שיש בה עצירה, שהיא תנועה של שהות, המאפשרת לבדוק מה קורה מתחת לפני השטח.
אני גם:
אמא ובת זוג.
גרה בחיפה ואוהבת אותה, כי בלי הכחול של הים והירוק של ההר אין לי אוויר.
פוגשת הורים בתוך רגעי קושי מעל ל-15 שנה, בעבר בעזרת יעוץ הנקה והדרכת הורים.
נוסעת למקומות בעולם בהם יש מים, ולפעמים גם מצלמת אותם, משם מגיעות התמונות באתר.
יותר מילים:
אני מרחיבת אהבות.
יותר מכל, זה ה-דבר שקורה שם בחדר הנעים מול הים בו אני יושבת ומקשיבה ושואלת ואומרת. הנשים (או הגברים, כמובן) שמגיעות אלי מתיישבות על הספה כשהלך להן לאיבוד עצמן הרגוע, כשצפוף וחנוק שם בפנים וככה קשה לאהוב. ביחד אנחנו מתיישבות בתוך הדחוס הזה, ביחד אנחנו לא הולכות לשום מקום, וככה באורח פלאי שהוא לא מקרי, הלב יכול לחזור לגודל שלו ולהתרחב עוד ויותר.
אני נושבת בערפילים.
אלו שמסתירים את הנוף ואת האופק, שאי אפשר לראות דרכם, שמסנוורים ומסמאים עיניים מתאמצות. אנחנו מדברות ומרגישות ודומעות ומולי אני רואה באישונים הכחולים והחומים והירוקים את הרגעים האלו כשהערפל מתפזר לצדדים בבת אחת, ובמקומו בוהק ניצוץ של התבהרות וידיעת הדרך.
אני פותחת חלונות.
כדי שאפשר יהיה להסתכל החוצה, כדי שאפשר יהיה להכניס פנימה. כדי שיכנס אויר טרי ורענן, כדי שאפשר יהיה לנשום עמוק.
אני מסדרת ארונות.
כי קשה לבחור את הלבוש הפנימי כשכל מה שרואים הוא בליל צבעוני חסר קצוות. אני מקשיבה, מקשיבה היטב, לעומק ולרוחב, ולאט לאט אנחנו מניחות כל דבר במקומו, והוא מקבל גודל וצורה, וגם צבע ברור. בהירות זה כלי שימושי ממש.
אני מחברת יחסים.
אלו שהיו, אלו שמתרחשים, אלו שנפרמו ואלו שמדגדגים. יחסים החוצה ויחסים פנימה. אנחנו טווות רשת חדשה, מתקנות קרעים בקודמת. אנחנו מחזקות ומייצבות ומחברות.
אני בונה בית.
כי כשהוא איננו – החסר מוצא לו דרכים יצירתיות להזכיר את העדרו. כי הוא הדבר הכי חשוב וקשה מאוד בלעדיו. אנחנו בוראות ביחד בית פנימי שאפשר להיות בו בלי מאמץ, שאפשר תמיד לחזור אליו, שאפשר לצאת ממנו בוטחת ויודעת אל העולם שמחוצה לו.
