מילים שלי

אני מרחיבת אהבות.

יותר מכל, זה ה-דבר שקורה שם בחדר הנעים בו אני יושבת ומקשיבה ושואלת ואומרת. הנשים (או הגברים, כמובן) שמגיעות אלי מטפסות את המדרגות כשהלך להן לאיבוד עצמן הנינוח הרגוע הנמצא, כשצפוף וחנוק שם בפנים, וככה קשה לאהוב. ביחד אנחנו מתיישבות בתוך הדחוס הזה, ביחד אנחנו לא הולכות לשום מקום, וככה באורח פלא שהוא לא מקרי, הלב יכול לחזור לגודל שלו ולהתרחב עוד ויותר.

אני נושבת בערפילים.

אלו שמסתירים את הנוף ואת האופק, שאי אפשר לראות דרכם, שמסנוורים ומסמאים עיניים מתאמצות. אנחנו מדברות ומרגישות ודומעות ומולי אני רואה באישונים הכחולים והחומים והירוקים את הרגעים האלו כשהערפל מתפזר לצדדים בבת אחת, ובמקומו בוהק ניצוץ של התבהרות וידיעת הדרך.

אני פותחת חלונות.

כדי שאפשר יהיה להסתכל החוצה, כדי שאפשר יהיה להכניס פנימה. כדי שיכנס אויר טרי ורענן, כדי שאפשר יהיה לנשום עמוק.

אני מסדרת ארונות.

כי קשה לבחור את הלבוש הפנימי כשכל מה שרואים הוא בליל צבעוני חסר קצוות. אני מקשיבה, מקשיבה היטב, לעומק ולרוחב, ולאט לאט אנחנו מניחות כל דבר במקומו, והוא מקבל גודל וצורה, וגם צבע ברור. בהירות זה כלי שימושי ממש.

אני מחברת יחסים.

אלו שהיו, אלו שמתרחשים, אלו שנפרמו ואלו שמדגדגים. יחסים החוצה ויחסים פנימה. אנחנו טוות רשת חדשה, מתקנות קרעים בקודמת. אנחנו מחזקות ומייצבות ומחברות.

אני בונה בית.

כי כשהוא איננו – החסר מוצא לו דרכים יצירתיות להזכיר את העדרו. כי הוא הדבר הכי חשוב וקשה מאוד בלעדיו. אנחנו בוראות ביחד בית פנימי שאפשר להיות בו בלי מאמץ, שאפשר תמיד לחזור אליו, שאפשר לצאת ממנו בוטחת ויודעת אל העולם שמחוצה לו.