הורות כמעשה ניסים > יש לי מצפן קטן בלב והוא עושה לי מנגינות

יש לי מצפן קטן בלב והוא עושה לי מנגינות

כל אחד מאיתנו בלע מצפן, יחד עם מי שפיר, כשצפנו בחושך סביב קצב פעימות הלב האמהיות.

המצפן הפנימי שיש בתוכנו הוא זה שמורה לנו לקבל או לדחות את מה שהחיים מזמנים לפתחנו. הוא זה שמסמן לפעוט שלא מתחשק לו לתת נשיקה לדודה הקצת מפחידה עם הריח המוזר, או שהבוץ בשולי השלולית ממש מרתק וכדאי גם לטעום אותו. הוא מוביל את הבחירות היומיומיות והזניחות שלנו, כמו גם את ההחלטות הכי חשובות בחיים. כשהפעוט יגדל, מצפן פעיל ומחוזק הוא זה שיאמר לו אם לקרב או לדחות את זו שמסתכלת עליו מהצד השני של הבר, אם לוותר על הצעת העבודה שקיבל ומה לבחור ללמוד.  

המצפן הפנימי מאפשר לי לקרב אלי את מה שאני ראויה לו ולדחות את מה שלא נכון לי. אנשים, יחסים, מקומות שהם מחזקים וטובים עבורי – לקרב, ואת אלו שמחלישים ומכווצים אותי – להרחיק.

כדי שהוא יעשה את תפקידו נאמנה עלי להקשיב לו, להיות חברה שלו, לא להתעלם מהאיתותים שהוא שולח. אני יכולה להקשיב לו בשני תנאים. האחד שאני מכירה את קולו, והשני, שאני בוטחת בו. כלומר, בוטחת בי, כי אני הרי יודעת. זה יקרה אם לא אתרחק ממנו, אם לא ירחיקו אותי ממנו במשך שנים.  

הורות כמעשה ניסים | מצפן פנימי | ענת ברגר

היופי הוא שילדים יודעים, הם מקשיבים מצטיינים, הרי הם בלעו כזה ברחם לא מזמן. איפה זה משתבש? כשילד מחודד מחט אל כיוון הצפון, פוגש בהורה שהתברבר בניווט. זה יכול להיראות ככה:

"עכשיו תתן חיבוק, ותגיד יפה תודה ולהתראות" > משיכת כתף קטנה או עמידה בוהה של סירוב לשתף פעולה, שהם אמירת "לא רוצה" > מבוכה הורית חיצונית ופנימית > שמתורגמת לנזיפה מנומסת יותר או פחות בנוסח "אבל היא הביאה לך מתנה כל כך יפה, מה שבדיוק רצית" > ילד מחבק חיבוק רפוי > הורה נושם לרווחה, כי הילד שלו בכל זאת די מחונך ונחסכה סצנה מיותרת.

עבור הילד, ההורה החכם והכל יכול לימד אותו כרגע שלא כדאי לסמוך על המצפן שלו.

זה לא קורה בכוונה, זה לא קורה מהעדר אהבה. זה קורה גם כשיש תועפות כוונות טובות, וטריליון אהבה. זה קורה כי אנחנו רגילים, ככה פשוט. כי זה מה שספגנו סביבנו, כשהיינו ילדים (כי ככה אני אמרתי! אמרו כמעט כל בני דור ההורים שלנו), בין השורות (רגע, ככה כולם אומרים לילדים שלהם בגן השעשועים סביבי, לא?) ובכותרות זועמות (חמשת הטיפים שעליכם לדעת כדי להציב ביעילות ובמהירות גבולות לילדכם. קראו עכשיו!).

אני מציעה משהו אחר. לתת רשות. להרשות לעצמנו ואחר כך גם לילדנו.
זו רשות לבדוק מה המצפן שלי אומר לי, רשות להקשיב לו. כי אני המרכז ואני יודעת מה טוב לי, ובעזרתו אוכל להוביל החלטות, אם אסמוך עליו ואהיה קשובה לאיתותי המחט שלו.
הבטחון שלנו במצפן שלנו, מאפשר לנו לבטוח במצפן של הילדים שלנו, ומלמד אותם לעשות בדיוק את אותו הדבר בעצמם ולהביא החוצה לעולמם את הפלא שיש בהם, את הייחוד והאיכויות איתם נולדו.

יכול להיות שתמצאו את עצמכם לא מגיעים לחתונה המעיקה של ההוא מהעבודה, לא מתלבשים חגיגי לארוחת החג כי זה לא מתאים למצב הרוח עכשיו, מחממים לילד שלכם קציצות לארוחת הבוקר או צועדים איתו יד ביד אל שער הגן עם בגדים לא מתאימים זה לזה ולעונה.

הוא נהדר המצפן הפנימי הזה, כי הוא מה שמבדיל בין חיים של הישרדות ותפקוד יומיומי אוטומטי של שגרה לבין  החיות והצבע שיש בהליכה על פי הבחירה שלנו, והוא עובד כמו שריר מאומן, ככל שאנחנו נותנים לעצמנו רשות ללכת על פי המחט המוצפנת, כך זה הופך להיות יותר ויותר קל.

נשמע מסקרן? מרגיש מתאים למשפחה שלכם?  מזמינה אותך לדבר איתי על ליווי הורים על פי הגישה.