היופי הוא שילדים יודעים, הם מקשיבים מצטיינים, הרי הם בלעו כזה ברחם לא מזמן. איפה זה משתבש? כשילד מחודד מחט אל כיוון הצפון, פוגש בהורה שהתברבר בניווט. זה יכול להיראות ככה:

"עכשיו תתן חיבוק, ותגיד יפה תודה ולהתראות" > משיכת כתף קטנה או עמידה בוהה של סירוב לשתף פעולה, שהם אמירת "לא רוצה" > מבוכה הורית חיצונית ופנימית > שמתורגמת לנזיפה מנומסת יותר או פחות בנוסח "אבל היא הביאה לך מתנה כל כך יפה, מה שבדיוק רצית" > ילד מחבק חיבוק רפוי > הורה נושם לרווחה, כי הילד שלו בכל זאת די מחונך ונחסכה סצנה מיותרת.

עבור הילד, ההורה החכם והכל יכול לימד אותו כרגע שלא כדאי לסמוך על המצפן שלו.

זה לא קורה בכוונה, זה לא קורה מהעדר אהבה. זה קורה גם כשיש תועפות כוונות טובות, וטריליון אהבה. זה קורה כי אנחנו רגילים, ככה פשוט. כי זה מה שספגנו סביבנו, כשהיינו ילדים (כי ככה אני אמרתי! אמרו כמעט כל בני דור ההורים שלנו), בין השורות (רגע, ככה כולם אומרים לילדים שלהם בגן השעשועים סביבי, לא?) ובכותרות זועמות (חמשת הטיפים שעליכם לדעת כדי להציב ביעילות ובמהירות גבולות לילדכם. קראו עכשיו!).