מילים לקרוא > התרת סבך של קושי עם הילדים

התרת סבך של קושי עם הילדים

הצעה לנקודת מבט עמוקה בשמונה קצרים:

1.

נקודת יציאה

הדרך לפתיחת הסתימה בצנרת מתחילה בקושי, בדבר הזה שקשה לגביו, שקשה איתו. אלו הרגעים ביומיום ההורי שרובצים על הנשמה, שבהם מה שיוצא מאיתנו לא מיישר קו עם ההורים שרצינו להיות, שבהם לא היינו רוצים שעיניים זרות יראו אותנו, שקשה לספר עליהם או אפילו להודות בהם, הרגעים שלא מצלמים לפייסבוק.

2.

מבט רחפן

לפעמים נדמה שרגעי הזוועה לא קשורים אחד לשני. הם כן. כל אחד מהם הוא עוד חרוז שזור על אותו החוט. יש משהו שעושה קושי בילדה הזו לאמא הזו (או ילד, או אבא) ואם מסתכלים ממבט רחפן על הרגעים האלו שמרגיזים נורא, או מדאיגים נורא, כל הורה יכול בינו לבין עצמו, או עם עזרה כשצריך, למצוא את המילה הזו שמגדירה את ה-דבר שמקשה עליו עם הילד הזה בתקופה הזו.

למשל, קשה לי עם זה ש: הוא מרצה, הוא ביישן, היא אטומה, הוא כוחני, היא סוערת, היא עצלנית, הוא חולמני. אי שם נמצאת המילה שמאפיינת את מה שהוא הקושי ומשותפת לכל מצבי ההתנפצות בתוך היומיום.

3.

היפוך

כשיש את המילה הזו, המגדירה, המקבעת, שלא יפה ולא מקובל להגיד בקול רם, כשהיא נמצאת בהירה וניצבת בפנים, אפשר לסובב אותה פנימה ולשאול: ומה איתי? איך אני לגבי הענין הזה, שהגדרתי עכשיו במילה האחת ההיא? איזו תחושה מעוררת בי המחשבה על ריצוי? (או על ביישנות, אטימות, כוחניות, סערות, עצלנות, חולמנות).

4.

ביחד

יש סיכוי גבוה שבדיוק הדבר הזה שהילדה שלי עושה, שבדיוק מה שכל כך בולט בה ומוציא ממני רגשות בעוצמה, שמפעיל אותי הרבה מעבר לרצוי – הוא הדבר שאני עובדת חיים שלמים כדי לעקוף אותו, להכניע אותו, לווסת אותו. יש סיכוי שלמרות שאני מרגישה שברגעים ההם אנחנו נלחמות אחת בשניה, ללא הצלחה מרשימה, בעצם אנחנו ביחד מול ה-דבר. זה רק נראה שונה, אבל שתינו מנסות לברר איך להתמודד בחיים האלו עם הענין הזה שהגדרתי קודם.

5.

הזמנה

הילדה הזו שלי, שאני מתחרפנת ממנה עד שרשי שערותי, או דואגת לה עד אימה, בעצם מזמינה אותי, בנדיבות ליבה המתוק ומתוך אמון גדול בי ואהבה אין קץ אלי, האמא היקרה והחד פעמית שלה, לבדוק האם אני רוצה להישאר עם התפיסה שלי הזו לגבי הענין הזה, או שאולי יתאים לי לעשות שם תנועה. היא מזמינה אותי לשאול את עצמי האם זה באמת חייב להיות ככה?

6.

בחירה

לשאלה הזו יש רק תשובות טובות. האם מתאים לי עכשיו לעשות משהו עם הדבר הזה אצלי, בעולמי, בתפיסותי, בתחושותי, בתוכי? האם מתאים לי לעשות עבודה פנימית על הענין הזה? האם אני מקבלת כרגע את ההזמנה של הילדה שלי?

תשובה טובה היא כן. תשובה טובה היא לא.

תשובה טובה היא כן, אבל לא עכשיו.

רוצה לומר, כל תשובה היא טובה. לא חייבים כלום, אין כאן משהו שצריך שיקרה, אין כאן משהו שאמורים לעשות. לא חייבים לשנות דבר אם לא רוצים.

7.

מחיקת חובות

ועכשיו, פאוזה לטובת גירוש שדי האשמה הארורה.

נניח, שהבנתי שמה שמטריף אותי הוא שהילד שלי עצלן, ואני אחת שחריצות היא מדד חשוב בחיי, והקצב שאני חיה בו בחריצות יתרה, מחזק עבורי תחושת סיפוק, הצלחה וערך, ולא מתאים לי לשאול את עצמי שאלות עמוקות לגבי התפקיד של החריצות הזו במילוי בורות רגשיים או בבניית התחושה שאני אהובה – אז סימן שלא מתאים לי. ודי.

ככה פשוט.

אין טעם לפרוץ בכוח דלתות נעולות, עדיף להכנס באלו שפתוחות. דלת סגורה היא דלת סגורה, אני מי שאני, וכשיתאים לי, אם יתאים לי, אסתכל על האפשרות שלי לעצור ולהתבטל, או שלא. או שלא.

8.

אבל אם כן:

אפילו מעצם הפניית המבט פנימה, אפילו מעצם החלפת סימני קריאה בסימני שאלה, עוד לפני שהתרחש בדל שינוי – אני והילדה שלי כבר הופכות לבנות ברית, שעסוקות ביחד בשאלה קיומית חשובה ממש. אפילו רק זה ירגיע אותה ממש, ישחרר אותה מלנפנף בדגל האדום ולצעוק חזק את הדבר המרגיז או המדאיג.

ובהמשך, תנועה של שינוי פנימי אישי ועמוק בתוך המקום המשמעותי ההוא, שעליו היא מנסה לדבר איתי בלי מילים כבר תקופה, היא תיקון עולם של ממש ומתנה גדולה לילדה שלי, לילדה שבי ולאמא שאני (ולאבא, ולילד, ברור).

אם ההצעה הזו מנגנת בתוכך התרגשות,

אם היא נותנת לך כיוון אבל הוא עדיין מעורפל ומה שברור שהוא שצריך עוד עזרה לכוון את הפוקוס –

אני מציעה את עזרתי.

בתמונה: פיל. קצה של.

לא בתמונה: כל השאר. לא רואים אותו, אבל זה לא אומר שהוא לא שם. הוא כן.