הורות כמעשה ניסים > הלוגו, קוים לדמותו או: מה קורה שם?

לוגו הרי אמור לסמל את מה שהוא לב העשיה המקצועית שלי. זה ענין לא פשוט כשהעבודה הזו חסרת צורה מוחשית ומתקיימת בתוך לבבות וראשים.

תראו מה הסברתי ארוכות למעצבת המשובחת פלאים לי קורצוויל ואיזו דרך גאונית היא מצאה לשלב את כל מה שאמרתי לכדי יצירה נפלאה.

אני עובדת עם הורים. הם מגיעים אלי בלי אויר ועם תסיסה שכבר זמן רב מתפתחת בפנים ומפזרת רעלים גם בחוץ. הם מגיעים כי יש להם קושי עם ילד, או ילדה, אין אפליה מגדרית בזה. זה קושי שחונק, שמייאש, שמפחיד, שמתסכל ומרחיק אותם מעצמם ומהילדים ובעיקר מהאמא והאבא שהם רוצים להיות. הם מגיעים כי הם צריכים עזרה.

אז יש שם אמא, או אבא, ויש שם ילד (גם ילדה, ברור). זו נקודת המוצא, אבל זה הרבה יותר מזה.

יש שם עוד שכבות, מתחת לפני השטח, ושם הפתח לשינוי. כי הקושי נמצא שם בגלל שהילדים מבקשים תשובה לשאלה עמוקה שלא נשאלת במילים, אלא במעשים. העבודה שלנו היא בעצם שם, במקום בו הילד מבקש להפגש אחרת עם ההורה שלו. אנחנו מקשיבים ביחד.

זה עדיין לא הכל, כי תמיד מתקיימת שם עוד שיחה תת קרקעית, חוץ ממה שיומיום מטריף אותה (או אותו, תשלימו לבד גם בהמשך) והוא פלונטר של פרקטיקה, חוץ מהבקשה העמוקה של הילד שלה ממנה. השיחה הסמויה הזו היא האדמה שמנביטה שינוי. זו שיחה עתיקה בין האמא הבוגרת שהיא היום ובין הילדה שהיא היתה פעם. ביחד אנחנו פורמות טלאים ומחברות אחרת.

עכשיו קחו רגע להסתכל שוב.

אני רואה שם הורה שמוביל את הילד שלו. אני רואה שם גם הורה ובתוכו את הילד שהוא עצמו, זה שגר בפנים ולא פעם מנווט במקום המבוגר האחראי שעוטף אותו. אני מסתכלת על הלוגו והם לא מפסיקים להתחלף לי, יש שם תנועה מתמדת, לרגע אני רואה את הילד, ולרגע את ההורה, ממש כמו בקליניקה, ממש כמו בעולם האמיתי. יש לי לוגו קינטי, בחיי.

יש גם בונוסים: שניהם הם גם ציפור במעופה, ושניהם יוצרים פנים חדשות, של דמות אחת טריה, שזה אדיר כפליים.
ויש את אסכולת הרואים בזה ירח, ואלו שרואים שם גם יין ויאנג וגם עם זה אני לגמרי שמחה, אני בעד שכל אחד יראה בזה מה שנעים לו.

היצירה הזו היא בול הגישה בה אני עובדת. כי בשתיהן יש אמת הכי פשוטה בעולם, והיא נגלית ונסתרת כאחד, והיא ברורה ומורכבת, והיא שם וגם חמקמקה, והיא מבקשת עוד רגע של תשומת לב.