מאי 2017

שוב עבר שבוע שבו כמעט ולא הייתי בבית, כי שלושה חודשים כבר טסו ובתכנית הלימודים שלי הגיע זמנו של עוד סמינר. זה אומר שבמשך שבוע אני לומדת ברציפות כל יום, חמישה ימים ארוכים, מבוקר עד כמעט ערב. זו דרך עוצמתית ללמוד, אולי גם בגלל שאי אפשר לדעת איך לעזור להורים לשנות שינוי עמוק בבית, בלי לעבור בעצמי שינוי כזה. שינוי עמוק בבית קורה כשנוגעים במעמקים, מתוך התפיסה שכשאני עצמי קצת אחרת – יוצא שאני גם אמא קצת אחרת. ללוש את הרעיון והמעשה של להיות עצמי קצת אחרת, במשך ימים ארוכים רצופים – זה ענין אינטנסיבי ומפעים.

בכל ערב, במקום ללכת לישון כרגיל, התאספו שלושתם ממיני חוגים-חברים-עניינים והקיאו עלי את כל הסיפורים שצברו כל היום. שלושתם, בו זמנית, בסראונד. להקשיב להם (קצת) הוא הדבר היחיד שעשיתי השבוע ששייך לשגרה שלי, כל השאר נגזרו החוצה. זו הצעירה נתנה לי משוב מחודד, כדרכה, כששאלתי אותה איך עובר עליה השבוע. "הכל בסדר. רק דבר אחד חסר לי". היא אמרה בלי לאבד שניה "מה חסר?" בררתי וניחשתי את הכיוון, "את" התשובה היתה ברורה ומיידית.