מילים לקרוא > היום בו הייתי החלילן מהמלין

היום בו הייתי החלילן מהמלין

מאי 2017

 

שוב עבר שבוע שבו כמעט ולא הייתי בבית, כי שלושה חודשים כבר טסו ובתכנית הלימודים שלי הגיע זמנו של עוד סמינר. זה אומר שבמשך שבוע אני לומדת ברציפות כל יום, חמישה ימים ארוכים, מבוקר עד כמעט ערב. זו דרך עוצמתית ללמוד, אולי גם בגלל שאי אפשר לדעת איך לעזור להורים לשנות שינוי עמוק בבית, בלי לעבור בעצמי שינוי כזה. שינוי עמוק בבית קורה כשנוגעים במעמקים, מתוך התפיסה שכשאני עצמי קצת אחרת – יוצא שאני גם אמא קצת אחרת. ללוש את הרעיון והמעשה של להיות עצמי קצת אחרת, במשך ימים ארוכים רצופים – זה ענין אינטנסיבי ומפעים.

בכל ערב, במקום ללכת לישון כרגיל, התאספו שלושתם ממיני חוגים-חברים-עניינים והקיאו עלי את כל הסיפורים שצברו כל היום. שלושתם, בו זמנית, בסראונד. להקשיב להם (קצת) הוא הדבר היחיד שעשיתי השבוע ששייך לשגרה שלי, כל השאר נגזרו החוצה. זו הצעירה נתנה לי משוב מחודד, כדרכה, כששאלתי אותה איך עובר עליה השבוע. “הכל בסדר. רק דבר אחד חסר לי”. היא אמרה בלי לאבד שניה “מה חסר?” בררתי וניחשתי את הכיוון, “את” התשובה היתה ברורה ומיידית. 

לתוך מכונת הכביסה הקיומית הזו, התקשרה הגברת הראשונה של הבית, המנקה של פעם בשבועיים, להודיע שהיא לא מגיעה מחר, ותפציע שוב רק בעוד שבועיים. בענינה אני אשת עקרונות, מתוך התחשבות ברגשותיה וכבוד לפועלה, אני לא פולשת לתחומי האחריות שלה, ולא מנקה. זה שלה לגמרי, זה רק עליה, היא טובה בזה ממני ולמי יש חשק לדבר הזה. בכל זאת, המחשבה על חודש בלעדיה עורר בי גירודים קלים, במיוחד כי אחרי השבוע הזה כל כך הייתי צריכה את הבית שלי, להרגיש אותו טוב אלי ואת עצמי בו.

ואז, מהמקום בו אני שקועה על הספה, בתשע בערב, אפוסת כוחות, רפוסת גוף וסחוטת נפש, בבת אחת היה לי ברור מה עושים בשישי אחר הצהריים. יקרה דבר שלא קרה אף פעם: כולם מנקים. כל אחד מהילדים ינקה את החדר שלו, בעצמו, ואני את השאר.

ניתן לנחש, הם ממש לא התלהבו מהרעיון. במשך יממה וחצי רק על זה דובר בבית. הם קיטרו, התבכיינו, ניסו לשחד אותי, ניסו לסחוט אותי, ניסו לבטל את רוע הגזירה בעסקאות מפוקפקות, ניסו להבין מה המשמעות שלה, דיברו על זה ביניהם ואיתי הלוך ושוב. לא זזתי מילימטר. לא התווכחתי, לא הכרחתי, לא צעקתי (ברור שזה קורה, שלא תחשבו), לא התרגזתי בכלל (הרבה פעמים אני כן, שלא תחשבו), לא איימתי, לא דרשתי, לא עלה על דעתי להתחרט, להחליט אחרת. היה לי ברור לגמרי שזה מה שיהיה ואין מצב למשהו אחר.

ביום שישי כולם קיבלו תדרוך מקיף. הופתעו לגלות שמנקים גם מראות (לא חשבו על זה אף פעם), שהמטאטא נכנס מתחת למיטה, שכדי לנקות אבק צריך ממש להזיז את כל הקטנים האלו שהם מניחים על המדפים, שצריך ממש להרים הכל מהרצפה כדי לטאטא ולשטוף, שצריך גם להחזיר למקום אחרי השטיפה. לא היה להם מושג שככה זה מתנהל.

יש אמירה כזו “אישה יולדת כמו שהיא חיה” (מינוס חפירה בענין המקור של זה), אני יכולה להגיד גם ש”ילד מנקה כמו שהוא חי”. כל אחד מהם עשה את זה אחרת, בדרכו, אבל עשה את זה פיקס.

רק כשישבתי עם תה של אחרי, כשהרצפה כבר לא מחזירה אל כפות הרגליים שלי מזכרות מפוררות מהארוחות של השבועיים האחרונים, והמקלחת ממקמת אותי על מצב נון ג’יפה, תהיתי למה בעצם הם כן עשו את זה, בלי התנגדות דרמטית, למרות שהם ממש לא רצו.

זה בגלל שיצרתי מהלך בו אני לגמרי סגורה על הצורך שלי ועל המהות שיש תחתיו.

זה בגלל שזו לא היתה החלטה מודעת מהשכל, זו לא היתה אג’נדה חינוכית, לא היו מעורבות כאן עמדות לגבי חשיבות חלקם של הילדים במטלות הבית ולגבי הקניית ערכים לקראת החיים בעולם הגדול, לא דיקלמתי משימות ולא נאמתי תפיסות עולם. זו לא היתה סוגיה של הצבת גבולות, לא ענין של כבוד להורים וגם לא טקטיקה לקבל את הערכתם על העבודה הקשה שיש בתחזוקת בית. לא הייתי צריכה לכופף אותם לבצע את הרעיונות הגדולים שלי, ולא להשיג את שיתוף הפעולה שלהם.

זו קרה כי היתה לי בהירות פנימית קריסטלית, שהייתי מחוברת אליה מהרגע שניתקתי את שיחת הטלפון עם אשת הברזל, לגבי הצורך שלי בבית נעים, ואני לא מחזיקה את זה לבד, לא רוצה, כולנו כאן ביחד בזה ובכלל.

זה קרה כי הובלתי, והם הלכו אחרי. ככה פשוט.