מילים לקרוא > איך עזרתי לילדים שלי לא ללכת לאיבוד בתוך מערכת החינוך

איך עזרתי לילדים שלי לא ללכת לאיבוד בתוך מערכת החינוך

אני מתחילה את שנתי החמש עשרה כאמא ששולחת בכל בוקר את ילדיה אל בתי ספר קונבנציונליים מאוד. שניים השאירו שם י"ב שנים, השלישית צעדה בחוסר חשק אל כיתה ח' לפני שבועיים. מתוך שלל שיקולים הם לא למדו מימיהם בבית ספר מסוג אחר, לא מהפכני ולא אלטרנטיבי, לא בחורש ולא במדבר, אלא סטנדרטי כמו התור במשרד הפנים, גנרי כמו הבקו"ם.
מקומות שעושים למידה בצורה אחרת מעוררים בי פליאה ושמחה, הלוואי ויהיו יותר מאלו. אבל לנו זה לא התרחש, עבורנו השאלה היתה: איך להיות אני בתוך התלם המבאס.

זה יהיה ניסוח מעודן להגיד שלא אהבתי את מה שקורה שם, באף שלב. לרוב הרגשתי אדישות ולא ידעתי שהיא מסתירה חוסר אונים, שאפתי למינימום נזק, קיוויתי למעט למעלה מזה והופתעתי כשזה קרה מפעם לפעם.

בשנים האחרונות אני סוף סוף מרגישה שמצאתי את הנתיב שאני חיה איתו בשלום, ונדמה שלקח לי נצח לזהות ולגבש אותו. בדרך לשם המבט שלי התפצל לשני כיוונים: 

באפיק אחד, כל הזמן בדקתי מה נכון לי, איזו אמא אני בתוך מערכת שאני לא מזדהה איתה, לא תולה בה תקוות ובעצם גם לא נותנת בה אמון, למרבה הבאסה.
ובאפיק שני, כל הזמן בדקתי מה הילדים שלי אומרים שנכון עבורם ונחוץ להם כשהם בתוך דבר שאין להם ברירה אלא להיות בו.

שני אלו חייבו אותי להתבונן פנימה באומץ, לא פעם כדי לגלות שמה שמצאתי בי הוא רחוק מלהיות כיף גדול והוא מביך ומצער.

הנה מה שעשיתי, ועוד אעשה, ומונח כאן, כי אולי זה יכול להיות פתח שימושי לעוד איש או אישה.
הכל מבוסס על עבודה פנימית בעזרת גישת הורות כמעשה ניסים, מתוך הפרשנות שלי אותה, כאמא וכמטפלת בגישה.

1. התחלתי להאמין לילדים שלי

זה רעיון יפה שקל לתמוך בו, אבל בפועל הוא התנפץ לא פעם אל מול קטנות היומיום.
למשל, כשאני פותחת את המשוב, שהוא מערכת הבקרה הממוחשבת של בית הספר (יש מה להגיד על זה, לא עכשיו) ואני רואה שהילד שלי קיבל הערת 'הפרעה', מתוך איזו מחשבה או תחושה דקה בתוכי אני שואלת אותו מה היה שם: האם אני מניחה שהוא עשה משהו לא בסדר וראוי שאבדוק מאיזה סוג הפעם? האם שחררתי עכשיו נשיפת אויר דקיקה וחסרת סבלנות, שאומרת בלי לדבר שאין לי כוח וחשק לשמוע איך הוא שוב התריס מילים קשות בפני אישה שיכולה להיות סבתא שלו? האם נבהלתי מהמחשבה לאן עוד זה יכול להדרדר?
אם התשובה היא כן – אני לא מאמינה לו.
כשהתחלתי להאמין לעומק ועד הסוף, להאמין לשיקול הדעת שלו, לכושר האבחנה המחודד שלו, למצפן הפנימי שלו, רק אז יכולתי להקשיב לו כשאני בעדו, גם לאירועים של קצה.
רק אז הבנתי מה קורה לו כשהמורה מסתכלת עליו אבל לא רואה אותו, כשהוא מרגיש שהיא שחוקה ולא אכפת לה, כשהיא חסרת אונים וטועה בנסיון להיעזר בהערות האלו כדי להפחיד ולחזק את הסמכות שלה. רק אז יכולתי לראות שהוא צודק. צודק כשלא ישר קו, צודק כשהתנגד, צודק כשלא הסכים שככה יתייחסו אליו.
ואם ככה, אני לא צריכה לעשות כלום עם ההערה הזו, אני מניחה לה להתאדות, הוא ינהל שם את דרכו בעצמו בלי שנדרש ממני דבר מעבר לזה, הוא מרגיש שאני אוהבת אותו, ואני אוהבת אותו אפילו עוד יותר.

2. שמתי סימן שאלה

בשלב כלשהו הבנתי שבלי מילים הילדים שלי שואלים אותי: את בטוחה? חייבים ככה? זה לא נראה לך מוזר? את באמת חושבת שזה נכון? הגיע רגע, והוא לא היה אחד ברור אלא מזדחל, שכבר לא יכולתי לענות את התשובות האוטומטיות שלי. הגיע הרגע שיכולתי לעצור ולהקשיב לשאלות הגדולות שהם הניחו לי בקצה האף. הרגע הזה, כשהוא התגבש והיה מורגש בי, היה מהפכני והוא הרעיד אדמה ושינה עולמות, במהות ובפרקטיקה.

3. זיהיתי את האמונות והתפיסות מוטמנות בי

מה שהפריע לי להאמין להם היה מה שחונכתי אליו בתריסר שנותי תחת הגג ההוא.
המעבר מלהאמין למערכת, אל להאמין לילדים שלי – דרש לשמוע את הקולות שבתוך הראש שלי, לזהות את העמדות שלי, אלו שאני אפילו לא מודעת אליהן והן יושבות בי כבסיס נסתר להתייחסות שלי אל העולם.
למשל, ציונים. אני יודעת להגיד שלא חשוב לי שהציונים שלהם יהיו מעולים אבל כשאני לא מסתירה אותי מעצמי – אני מודה שנעים לי כשהם גבוהים. ועוד אני מודה שגם אני מודדת את עצמי, ונותנת לעצמי ציון סודי בפנים. כמה מטופלות פנו אלי החודש? כמה הרווחתי השנה לעומת זו שלפניה?
הרי למדוד הצלחה וכשלון במספרים זה ענין כל כך טבוע בנו תרבותית.
מתוך רצון לפרום את התפיסות האלו שלי – העברתי אל הילדים שלי את הזכות לתגובות לציונים שלהם, זה בכלל לא ענין שלי, ולא אומר עלי. זו הפרדה שלקח לה זמן להתבסס.
וכך, למשל,
בתסריט א': אמא קיבלתי 62 בתנך. מחשבה בפנים: הממ, די בינוני, רעד של איום, מה זה אומר על הילד שלי, צריך לשפר דבר כזה – זו תחושת בהלה.
בתסריט ב': אמא וכו'. היי, זה הציון שלו/ה. נבדוק מה איתו/ה. ואיך את/ה עם זה? אני סבבה! זה ציון ממש טוב יחסית לכמה שלא ידעתי כלום והמצאתי הכל מעצמי במבחן – זו תחושת גאווה.
מה שמוביל לדבר הבא שעשיתי:

4. בדקתי מהי הצלחה מבחינתי

שמתי על השולחן מחדש את כל נושא ההצלחה, ופירקתי לו את הצורה, נפרדתי מנקודת מבט שלא מתאימה לי ובחרתי לראות את הילדים שלי בהקשר הרחב של החיים שלהם. בחרתי שוב ושוב לראות את היופי שלהם, את הכישורים ואת היכולות של כל אחד מהם. בחרתי לראות הצלחה איפה שהיא נמצאת, בית ספר או לא.
אני יודעת שהם יצליחו, במיוחד במה שיבחרו בו מתוך תשוקה לדבר, הם מוכשרים. את כל הבית ספר הזה הם לא בחרו, הכרחתי אותם.
ובעצם, זה כבר קורה היום, הם מצליחים המון הצלחות מכל מיני סוגים, ואני גאה בהם עד האופק.

5. נפרדתי מההרגל להוריד ראש בפני המערכת

כל זה דרש ממני להסתכל בלבן של העין אל ההרגל להשפיל מבט בהכנעה בפני היד הנעלמה של הסמכות המערכתית. ככה היה הדור שלי, וזה מה שלימדו אותנו שקורה. במשך שנים במסדרונות המשמימים למדתי שהסבל הוא חלק בלתי נפרד מהמקום הזה וכולם בו עושים את מה שנדרש גם כשלא נהנים בכלל. וככה, כמו בכל תהליך חיברות מוצלח, מצאתי את עצמי מייצגת בחירוף נפש ערכים שלימדו אותי שהם חשובים לענין התלמידיות.
התוצאה של ההרגל העתיק הזה, שהודק ביסודיות במשך תריסר שנותי החינוכיות היא סתימת פה, של מעשה ושל מהות. כשראיתי שזה מה שאני עושה בלי לשים לב, ובכן, שמתי לב, והפסקתי.

6. חיפשתי בכל הזדמנות איך להביא את הקול שלהם אל בית הספר ולא הפוך

הפסקתי לבוא לימי הורים מתוך ציפיה לשמוע, אלא מתוך כוונה להשמיע. אני באה כדי להגיד את הילדים שלי, כדי שהמורות שלהם יראו אותם וידעו בעוד מובן שהן פוגשות נפשות יצירתיות שלא אוהבות שלוחצים עליהן.

7. הקשבתי אל מה שמתחת לפני השטח

התייחסתי אל כל קושי בבית ספר כהזדמנות קונקרטית להבין מה הם מבקשים ממני עכשיו בענין הזה, והזה, והזה. מהו הדבר שנמצא מתחת להתרחשות הספציפית הזו, היום, עם הילדה הזו ועם הילד הזה, ואותו בעצם הם רוצים להגדיל בחיים שלהם.
למשל, ילדה בכיתה ד' חוזרת בצהריים כועסת על המורה לשיעור יצירה "כי היא לא נותנת לי לעשות כמו שאני רוצה. כולם מכינים כרית עם ציור מדיסני ואני רוצה עם ציור שאני ציירתי. היא אמרה לי שאי אפשר". עצירה. מקשיבה לה עוד. מרגישה אותה, ואת עצמי. מאמינה לה. בוחרת בה. בודקת מה היא מבקשת ממני הפעם.
האם אישור לעוף עם היצירתיות שלה, או להאמין לעצמה שהיא יודעת לזהות מה נכון לה ומה לא, או אולי הפעם היא זקוקה לאישור להגיד את המחאה שלה ולא לשתוק. ואולי היא מבקשת ממני הסכמה להרגיש את מלוא התסכול והכעס ולא מעבר לזה.
ואת זה אני נותנת לה.
זו עבודה נקודתית עם שבע בקשות העומק, שלא מתוך הסתכלות עליהן כענין רחב יריעה, אלא כמפתח לאירוע הספציפי הזה.

התוצאה של כל זה, לאורך זמן, היא שקט בפנים, לעומת דריכות אינסופית ברמות משתנות, לפני כן. אני שקטה מתוך האמונה והאמון שלי בהם, הם בני אדם מפוארים שנמצאים במקום עם הרבה חסרונות. אני שקטה עם כל שיט בית ספרי שהם מביאים, גם אם לפעמים לוקח לי רגע להתייצב על זה מחדש, ולא פחות משמח: השקט שלי מפנה אותם להיות עצמם בלי לריב עם אף אחד על הזכות הפשוטה הזו, וזה אחד הנעימים שיש.

ואם את מרגישה שאת צריכה עזרה בזה – אני מזמינה אותך להקשיב פנימה, ולדבר איתי על טיפול לעזרה עם קשיים בהורות על פי גישת הורות כמעשה ניסים.