הורות כמעשה ניסים > אבל למה אתם לא מקשיבים לי?

אבל למה אתם לא מקשיבים לי?

אינספור פעמים אמרתי את המשפט הזה לילדים שלי. כנראה שזו לא היתה ממש שאלה בנוסח מתענין, אלא יותר סביר שזה יצא לי מהגרון עם מוזיקה מגוונת של נזיפה, או צעקה, או יאוש, או תסכול, או חוסר אונים, או קריזה קלה וגם כבדה. למרות שכנראה צדקתי, והם התנהגו כאילו הם לא מקשיבים בכלל, אני בטוחה שהם שמעו, אני בטוחה שהיתה להם סיבה מצויינת שלא להקשיב לי, אני בטוחה יותר מכל – שבאותם רגעים זו אני שלא הקשבתי. לא אליהם ולא לעצמי.

הקשבה היא ענין מורכב, היא דו כיוונית, היא רב שכבתית, היא חמקמקה לעיתים, וברורה לגמרי בזמנים אחרים. הקשבה היא ממרכיבי התשתית של גישת "הורות כמעשה ניסים".

זו הקשבה אל המילים, כמובן, ובעיקר אל מה שנמצא מאחוריהן, אל הרגשות ואל האמונות שלנו. זו הקשבה אל הבקשות העמוקות של ילדינו, שנאמרות החוצה בדרכים שיכולות לבלבל מאוד.

אין מפתח מאסטר או טבלת אקסל מסודרת ואין מפה סודית אל האוצר, שמאפשרים לתרגם התנהגות כזו אל הבקשה ההיא, כי לכל הורה יש מקרא מפה שונה.

הורות כמעשה ניסים | אבל למה אתם לא מקשיבים לי | ענת ברגר

למשל, ילד שבעקביות מתריסה מסרב לאכול בסכין ומזלג וטובל שתי ידיים בצלחת, עד מרפק ועד פדחת, וגומר את הארוחה כשסביבו פוגרום במידה בינונית פלוס, שלא מותאם לגילו, יכול בעצם לעשות את זה כדי להגיד: "אני ממש רוצה להינות, לטעום, לחוות, להשתחרר ולעשות כיף בעולם שלי, חסרה לי הנאה חופשית, זה בסדר ככה? בבית שלנו זה מותר?" או: "אני יודע מה אני רוצה, בפנים ברור לי לגמרי שככה מתאים לי, זה אני. אני יכול לבטא ככה את הדרך המיוחדת שלי להיות אני? זה בסדר ככה? בבית שלנו מותר?" או: "האם יש לי מקום בבית הזה להביא החוצה את החלקים הלא יפים שלי? יש כאן אפשרות גם לרגשות קשים? אתם ההורים שלי, האם אתם תוכלו להכיל אותי? זה בסדר ככה? בבית שלנו זה מותר?".

ההקשבה הזו היא צעידה רגישה פנימה, אל עולמנו שלנו, ההורים, כדי למצוא את התשובה.

כשגרוני ניחר עם השאלה שבכותרת, זו אני שלא הקשבתי, אליהם, בזמן שהם שואלים אותי האם הם ראויים למשהו, שבאותו הזמן לא היה בנמצא עבורם. הוא לא היה ברור וקיים מבחינתם, כי לי הוא לא היה ברור וקיים, בתוכי פנימה, והם ביקשו לוודא מה נסגר עם זה, איפה אני ביחס לאותו ענין. לא הקשבתי, אבל זה לא אסון בלתי הפיך, כי אי אפשר בכל רגע לבחור להפנות קשב מחודד, כי אי אפשר להיות כל הזמן הורה קשוב בכל כך הרבה ערוצים, כי מותר לפספס, ובעיקר כי הילדים שלנו כל כך אוהבים אותנו ורוצים באהבתנו, עד כדי כך שתמיד אפשר לתקן. תמיד. בכל גיל.

אני מזמינה אתכם לבחור להקשיב, ולדבר איתי על ליווי הורים על פי הגישה.